נותרו לה דקות ספורות עד לבואו של האוטובוס לצפת. המרחק ממנה לתחנת האוטובוסים עוד היה גדול וברור שעליה להתחיל לרוץ על מנת להספיק אותו. לחכות לאוטובוס הבא יהיה עונש גדול מידי עבורה. חשבה עוד שתספיק לקנות בקבוק שתיה קר ואולי כמה מאפים כדי שיארחו לה לחברה בנסיעה הארוכה מירושלים לצפת. היא הביטה כה וכה ולא ראתה מאפיה בהישג יד. קיוסק עייף ושמוט ניצב בצד הדרך, התלבטה לרגע, הציצה בשעונה, אך לא היה זמן. יעל החלה לרוץ, תיקה התנדנד מצד לצד, זנב שערה הקצר קיפץ לו בשובבות והיא החלה להתנשם בכבדות. 'אני חייבת להתחיל לעשות הליכות' אמרה לעצמה תוך כדי – – –

בום. הרעש היה חזק ומפתיע. היא נעצרה בבת אחת וכמעט שמעדה. יעל הביטה ארצה, מחשבה מהירה חלפה בראשה 'זו כנראה אבן נגף', אך לא. היה שם משהו. המרחק לתחנה הצטמצם וגם האוטובוס החל לגלות את חרטומו. בבת אחת הרימה את מה שהפריע לה בדרכה והמשיכה לרוץ, תוהה בין ההתנשפויות מה מחזיקה באמתחתה. פרץ קר ונעים של מיזוג קיבל את פניה כשעלתה במעלות האוטובוס. היא ניסתה לפתוח את תיקה על מנת להוציא את כרטיס הרב קו, אך משהו היה תפוס בידה. היא הסתכלה לרגע על מה שהרימה ברחוב הירושלמי. מצלמה. "את עולה?" שאל הנהג בחוסר סבלנות. היא נכנסה פנימה, הניחה את הדברים במושב פנוי ונגשה לשלם.

המצלמה הדיגיטלית נראתה די חדשה. צער מילא את ליבה על מי שאיבד אותה. חששה שמא הרסה אותה בריצתה. הכל היה נראה בסדר. יעל תהתה האם מותר לה לפתוח את המצלמה, להתבונן בתמונות המצולמות, אולי דרכן תוכל לגלות את בעליה. עודנה מסדירה את נשימתה בירידות התלולות מירושלים אל כביש 1, צלצל הנייד בתיקה. היא שלפה אותו וענתה. "סבתא, אני בדרך" אמרה אל תוך הפומית.

"טוב מאד יעלי. רציתי לבקש ממך לקנות לי משהו לצינון בבית המרקחת".
"אוי, סבתא. מצטערת, כבר עליתי לאוטובוס".
"וכי את חושבת שבצפת אין בתי מרקחת?" יעל חייכה. צפת תמיד נראתה לה רחוקה לא רק גיאוגרפית, אלא גם טכנית. "את חושבת שמותר לי לפתוח מצלמה כדי לגלות למי היא אבדה?"
שתיקה עמדה מאחורי הקו. "מצלמה? אה, לא צריך פוטו בשביל הפילם?" כעת יעל צחקה בקול. "סבתא התקדמנו מאז… היום יש כרטיסי זיכרון ומסך דיגיטאלי כך שאנחנו רואים את התמונות מיד אחרי שצולמו".

"מה את אומרת?"
"אקנה לך משהו לצינון כשארד". אמרה וחשבה על כך שירושלים בכל זאת מקדימה את צפת מבחינת ציוויליזציה. אכן, היו פעם ימים כאלה שאחרי שצילמנו לא ידענו מה טיב התמונות שצילמנו, רק לאחר שניגשנו אל הפוטו השכונתי וחלפו כמה ימים עד שפיתחו עבורנו את התמונות – התאכזבנו נורא. היום, למי יש סבלנות ואורך רוח? רק לסבתות שמכינות מרק קרופניק בצפת וסובלות מצינון בקיץ.

יעל מסתכלת על המצלמה. המצלמה מסתכלת על יעל. בלחיצת כפתור היא נמצאת בעולם של מישהו אחר.

———-

מכאן, אתן מוזמנות להמשיך את הסיפור כיד הדמיון הטובה עליכן. הפרק הנבחר הבא יפורסם ביום שלישי הבא כשאת המשכו, גם אתן תצטרכו לנסות ולחבר. את הסיפורים יש לשלוח [email protected]

התחרות בחסות השלוחה החרדית של בית הספר  "מעלה".